מי מנהל את ההצגה?
רבות מאיתנו חיות עם תחושת אשמה, ביקורת עצמית ושיפוטיות – לעיתים קרובות כל כך, שזה כבר נראה לנו נורמלי.
“אני לא מספיק טובה”, “שוב לא הספקתי”, “למה אני תמיד דוחה דברים?” – המשפטים האלו חוזרים שוב ושוב בתוך הראש שלנו.
אבל האם עצרנו רגע לשאול מי מדברת שם?
בגישת CBT-ACT אני מציעה הסתכלות חדשה:
תתייחסו לקולות הפנימיים שלנו כמו שחקניות על במה.
בכל רגע מישהי אחרת עולה לבמה, לפעמים זו המבקרת, לפעמים המלחיצה, ולעיתים גם האוהבת והחומלת.
שחקנית הביקורת, למשל, היא אחת הקולות המרכזיים שתופסת הרבה מקום. היא מופיעה כשאנחנו עייפות, מתוסכלות או מנסות לצאת מאזור הנוחות.
היא נשמעת חד משמעית, בטוחה בעצמה, אבל מתחתיה יש פחד, חוסר ביטחון, ורצון לגונן עלינו מכישלון.
הבעיה היא שכשהיא זו שמנהלת את ההצגה, אין מקום ליצירתיות, חופש, קבלה עצמית, או התקדמות.
אז איך מתמודדים עם ביקורת עצמית?
במסגרת גישת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT), אנחנו מתייחסים לקולות הפנימיים האלה כאל מחשבות אוטומטיות.
הן מגיעות מתוך הרגל, נובעות מניסיון העבר,ולעיתים אינן מדויקות או מועילות.
במקום להאמין לכל מחשבה שעולה, אנחנו לומדים לעצור, לזהות, לבדוק ולבחור.
ויש רובד נוסף וחשוב שחשוב לזכור:
הגוף.
הקול הביקורתי לא רק מדבר, הוא מורגש.
כיווץ בבטן. כאב בגרון. לחץ בחזה.
ברגע שאנחנו עוצרות ומרגישות איפה היא מדברת מתוכנו- מתחיל ריפוי.
תרגיל פשוט: מכתב לשחקנית הביקורת
- עיצרי רגע כשהביקורת עולה.
- הרגישי איפה היא בגוף – תני לה שם, צבע, אולי אפילו צורה.
- כתבי לה מכתב – לא כדי להילחם בה, אלא כדי להכיר אותה. מה היא מנסה לומר? ממה היא מפחדת?
- עני לה ממקום חומל – כמו שהיית מדברת לילדה קטנה או לחברה טובה.
בגישה של חמלה עצמית, אנחנו לא מנסות להשתיק את הקול הזה – אלא ליצור איתו דיאלוג חדש.
כך, לאט לאט, אנחנו מפנות את הבמה לשחקניות אחרות: לאמון, לנחישות, לאהבה עצמית.
למה זה חשוב?
כי כל עוד אנחנו מנוהלות מבפנים על ידי קולות של שיפוט, פחד וביקורת – אין באמת חופש.
אבל כשאנחנו לוקחות חזרה את הבמה,
כשלומדות להכיר את הדמויות שמנהלות אותנו,
וכשאנחנו מביאות חמלה וקשב –
אנחנו חוזרות להיות הבמאיות של החיים שלנו.
מוזמנים גם לצפות->
אורנה לב
מטפלת בשיטתACT CBT
טלפון: 050-7328368
