מדוע בחרתי להתמחות בקשב וריכוז?
לאורך כל שנותיו של עמית ,בני האמצעי, היום בן 14, הרגשתי שלרוב הייתה צלע אחת שאינה מסונכרנת עם תהליך הטיפול בין אם במרכזי טיפול שונים בהם המנחים אומנם הנחו וניתבו את הדרך אך זה לא צלח את התהליך, כאשר בחלק מהמקרים זה לא צלח כיוון שניסינו המון כיוונים. וגם הילד היה מותש מרוב טיפולים. וגם אנחנו. לא הבנו שההתנהלות בבית עם ילד קשב , משפיעה על כל בני הבי, על האחים שלו ועלינו כמובן. היה צורך בדמות אחת אשר תוכל לתעדף עם מה מתחילים. מרוב שניסינו לעזור , הפכנו להורים מותשים וההתקדמות היתה איטית מאד.
אנו כהורים פירשנו את המצב על פי נקודת ההשקפה המאוד מצומצמת שלנו, לא באמת הבנו את המאפיינים של הפרעת הקשב. נק' המבט שלנו הייתה שלבן שלנו יש הפרעת קשב וצריך להתמודד מולה. לא באמת ראינו את נקודת מבטו של הילד וזה הגיע מתוך מקום של חוסר ידע. וכמובן שכל מסגרת שלא התאימה, רק הקשתה וצמצמה מבחינתו את מרחב הנפש, ההתבטאות וההתפתחות שלו.
כהורה לילד עם הפרעות קשב וריכוז עברתי מגוון תהליכים כולל החוויות הנלוות לכל אבחון. לפני פנייה לאבחונים הרגשתי לבד, אבודה, לא יודעת מאיפה להתחיל לפרום את הקשר. למי לפנות? ממה נכון להתחיל מבחינת סדר העדיפויות? ולאחר האבחון, מה האבחון אומר? מה הדברים החשובים שאני צריכה לקחת משם? תחושה של מעמסה כבדה מאד על כתפיי ועלינו להתמודד לבד עם הכל.
ניסיון אישי זה הוביל אותי לתובנה שעל מנת לשבור את מעגלי הטיפולים החוזרים ולייצר תהליך מקדם המוביל לתוצאות וליצירת עוגן ממנף עבור ילדי יש צורך באיזון, מחויבות, התאמה מדויקת , דינמיקה נכונה וסנכרון בין שלוש צלעות משיקות: הילד, ההורים והמטפל/מנחה.
מסנכרון בין שלוש הצלעות מגיעות התוצאות.
ומכאן נקודת המוצא שלי כמנחת הורים.
כאן על ידי שמירת איזון רגיש ודק זה בו כולם מעורבים ומחויבים לתהליך נולדות פריצות דרך תוך יצירת תהליך אישי יותר, מעמיק יותר, מותאם ומדויק יותר.
*ומה היום?
היום עמית במקום המתאים לו, הדימוי העצמי שלו עלה ותחושת המסוגלות שלו בשמיים וזה משפיע על כל התחומים בחייו ובחיינו כמשפחה.
לעמוד המטפלת של גלית ויזל לחצו כאן
