ראשית- הערה חשובה:
חשוב לי לציין שאני מטפלת הוליסטית רב תחומית בלבד, אינני פסיכולוגית או פסיכיאטרית ואינני מתיימרת להיות כזאת, ולכן כל מה שכתוב כאן- כתוב מתוך נקודת מבטי האישית בלבד, ומתוך הנסיון שצברתי לאורך שנותיי כמטפלת – גם באחרים וגם בעצמי
כעס- חלק א'
מהו כעס?
כעס הוא רגש עמוק, בסיסי, הישרדותי, שפעמים רבות משויך באיברי הגוף לכבד, ובעל השפעה גם על הברכיים, לעיתים הוא בא לידי ביטוי גם במפרקים, וגם על העיניים. ("עששה מכעס עיני" תהילים פרק ו' פסוק ח').
פעמים רבות אנחנו נוהגים לשלול את רגש הכעס- גם את קיומו כרגש בתוכנו וכל שכן את הביטוי שלו- כי הוא לא יפה, לא נחמד, לא נראה טוב, לפעמים גם הרסני- כאשר הוא לא בשליטה, וגם מכיוון שהוא נחשב לרגש בעל תדר נמוך מבחינה רוחנית ואנרגטית
אך לכעס יש תפקיד- בדיוק כמו לכל רגש אחר שיש לנו, ואפילו תפקיד חשוב.
לכעס יש מספר תפקידים חשובים:
לפעמים הכעס משמש לנו כאיתות : בין אם לחציית האחרים את הגבולות שלנו, כשאחרים לא כיבדו את הגבולות ששמנו להם, ובין אם לאי כיבוד ואי שמירת הגבולות של עצמנו מול אחרים, כאשר אפשרנו לאחרים לפגוע בנו, למשל, או לפלוש לגבולות הרגשיים, הפיזיים או האנרגטיים, שלנו, ולעתים גם מול עצמינו, כשהחלטנו משהו ולא עמדנו בהחלטה הזאת, או כשלאחר ויכוח, עולה מחשבה בדיעבד- למה עניתי לה ככה? למה לא אמרתי לו ככה? הייתי צריך להגיב ככה… וכיוצ"ב , לעיתים כעס יופיע כאיתות לכך שלא הקשבנו לעצמנו לגבי מצב מסוים, ויש פעמים שהכעס הוא איתות לרגש אחר, חבוי עמוק יותר בתוכנו שמבקש ביטוי.
הכעס יכול לשמש גם כמורה דרך לעבודה פנימית עמוקה : הזדמנות לבדוק מה משותף לדברים שמעוררים בנו כעס, באיזה מצבים מתעורר בנו כעס, מי מעורר בנו את הכעס ומה באותו האדם או בהתנהגות שלו מעורר את הכעס, ואז לבדוק איזה כפתור נלחץ אצלנו- איזה מקום רגיש: למשל מקום של חוסר ערך עצמי, או תחושה שמבטלים אותנו, או לא רואים אותנו, , חוויה קודמת או פרשנות פנימית שלנו שעליה הכעס שלנו יושב, ומתוך כך- הבנה שהגורם החיצוני היה רק טריגר שמאפשר לנו זיהוי פצעים פנימיים שזקוקים לריפוי, וכך למעשה- לעבוד על השורש שיוצר את הכעס. זה לא אומר שלא יהיו עוד כעסים בחיים, אבל זה אומר שלא כל דבר יפעיל אותנו כמו קודם.
כעס ורוחניות:
פעמים רבות יש נטייה בעולם הרוחני להתייחס אל הכעס כאל רגש כבד ושלילי שמעכב את ההתפתחות הרוחנית של האדם, ושיש להתמיר אותו לרגשות טובים וקלים יותר.
אך לא מספיק לעשות עבודה על רגש, ובעיקר על רגש כבד, רק ברובד האנרגטי. מכיוון שהכעס מצטבר גם בתוך התאים הפיזיים שלנו, ובגוף הרגשי שלנו, ולכן יש צורך לטפל בו גם אנרגטית, גם רגשית, גם תודעתית, וגם פיזית- בו זמנית.
מדוע חשוב לטפל בכעסים
אפשר להמשיל את הכעס לסוג של חומצה. כשאנחנו לא מטפלים בחומצה הזאת והיא נשארת בגוף שלנו ומצטברת בתוכו- היא מתחילה לפגוע בנו גם רגשית, ובעיקר פיזית ועלולה להפוך למחלה לא סימפטית. וכאשר אנחנו "משפריצים" את הכעס החוצה- החומצה מותזת כמו מתוך מכונת ירייה, והאנשים שבסביבתנו נפגעים. צורה נוספת שבה הכעס עלול להזיק לאחרים וגם לעצמנו היא כשאנחנו צוברים את הכעס בפנים עד שאנחנו כבר לא מסוגלים להכיל אותו יותר, ואז הוא מתפרץ על מי שלידנו בהתפרצות זעם , כמו הר געש. פעמים רבות התפרצות כזאת מתרחשת לא בזמן הנכון, לא במקום הנכון, ולא מול האדם ה"נכון".
מה קורה לנו כשאנחנו מדחיקים כעס ורגשות קשים אחרים? ובאיזה דרכים רגשיות ופיזיות הכעס עלול לבוא לידי ביטוי כאשר הוא מודחק באופן עמוק ?
(המידע שאני מעבירה כאן מבוסס על ספרו של ג'ון בראדשו- "השיבה אל הילדות". ספר לא פשוט, אך מומלץ בחום).
באופן מאוד כללי, במוח שלנו ישנם שלושה חלקים עיקריים: החלק הקמאי- שקשור להרגלים הישרדותיים, החלק הלימבי- שקשור לרגשות, והחלק המפותח ביותר במוח- הקדמי. החלקים מופרדים זה מזה באמצעות מעין שערים. במצב רגיל- קיימת זרימה בין שלושת החלקים במוח. אך כאשר אנחנו מדחיקים רגש- הוא נכנס לחלק הלימבי במוח, השערים נסגרים, והרגש מתחיל להתעצם יותר ויותר בתוך החלק הלימבי שבמוח. כלומר- הרגש לא נעלם, אלא ההיפך הגמור- הוא מתעצם, או עד שהוא פורץ את הסכר (כמו מים בנהר, שעולים על גדותיהם עד שהסכר נפרץ), ואז הדבר יכול לבוא לידי ביטוי דרך התפרצות זעם ואיבוד שליטה מרוב כעס, או שבסופו של דבר- בגלל שהכעס מודחק כל כך טוב, הוא עלול לגרום לדיכאונות, לעצבות, ולרגשות שונים אחרים, שלעיתים מסיחים את הדעת מהמקור האמיתי של התחושה, ובמקרים הקשים יותר- עלול לגרום למחלות.
בנוסף, ישנם מטפלים שטוענים, שיש לנו מוח נוסף בגוף- בתוך הבטן, שגם שם, מצטברים ומתעצמים הרגשות המודחקים. דבר שפעמים רבות יוביל לבעיות עיכול, נפיחות השמנה וכדומה.
מצבים שונים שבהם למדנו כילדים ו/או כבוגרים להדחיק כעס, או לבלוע אותו
פעמים רבות, כאשר גדלנו בבית או בסביבה שבהם לא קבלנו לגיטימציה לכעוס או לבטא כעס, בין אם מכיוון שנתקלנו בתגובות קשות כאשר העזנו לבטא את מה שהרגשנו, או בין אם דרך התעלמות מאיתנו, כעס גדול יותר מצד הסביבה כתגובה, הענשה מכל סוג שהוא, הפחדה, איום או אלימות, או אם היינו צריכים לקחת על עצמנו אחריות הורית על ההורים או על האחים, ובין אם פשוט קיבלנו מסר גלוי או סמוי שאנחנו אהובים ורצויים רק כשאנחנו נחמדים, מחייכים, עונים על הציפיות מאיתנו וילדים טובים, או אם כבוגרים קיבלנו יחס מבטל, אלים או שולל, ולמדנו להסתיר את הכעס, לבלוע או לדכא אותו. מתוך כך למדנו שאסור לנו לכעוס, שאם נכעס-נחטוף, בצורה כזאת או אחרת, שכעס זה מסוכן, ועוד תובנות ומסקנות נוספות שהפכו להיות חלק מהאמונות הפנימיות שמנהלות אותנו, חלקן באופן מודע, וחלקן בתת המודע.
בחלקו השני של המאמר נעסוק בהבדלים בין כעס רגעי לכעס עמוק ולשיטות לעבודה עם הכעס.
הכנסו לעמוד של נועם קורל-גלעד
