התחלנו את EMTS בשקט…
יש רגעים בקליניקה שאני פשוט
מתאהבת מחדש בעבודה שלי.
היא נכנסה אליי ילדה בת 11,
יפהפייה,
קצת מכווצת,
קצת זהירה.
העיניים שלה סקרניות וחכמות.
עשינו קצת היכרות ומההתחלה
היה ברור לי שיש פה
חיבור מיוחד.
התחלנו את EMTS בשקט…
נשימות ,
תנועות עיניים,
בלי הרבה מילים.
מאפשרת לנשמה
שלה להוביל.
בסיום השלב השלישי,
שלב העיבוד,
היא הישירה למולי
זוג עיניים ענקיות.
העיניים האלה שכבר
מתחילות לנצנץ
ואמרה לי בהלם
"אמא'לה נטע… זה עובד!!!"
יצאנו יחד מהחדר,
והיא פנתה לאמא שלה
עם חיוך שלא היה
שם קודם ואמרה:
"אמא, אנחנו נמשיך, נכון?"
והלב שלי… התרחב.
כי זה קורה לי שוב ושוב.
עם ילדים,
עם מתבגרים,
עם מבוגרים.
הם מגיעים מכווצים,
כבויים,
לפעמים מפוחדים
עד עומק נשמתם.
ואז,
טיפול אחרי טיפול,
לפעמים אחד,
לפעמים ארבעה,
העיניים שלהם
מתחילות לזהור,
שפת הגוף נפתחת,
הביטחון חוזר,
והם מתחילים לגלות,
להעז,
להתנסות,
ולהביט על עצמם
ועל העולם
מזווית אחרת.
אלה הרגעים שאני
אומרת לעצמי:
זכיתי.
זכיתי להיות עדה לרגעים
שבהם נשמה נזכרת מי היא.
וזכיתי להביא לעולם את
EMTS תנועות עיניים לנשמה
שפה שקטה,
עדינה,
אנרגטית.
שמזכירה לנו שתמיד
יש דרך לחזור הביתה.
לעצמנו.
ואני סקרנית לשמוע,
מה הדבר הקטן שהצליח
להחזיר לך ניצוץ בעיניים
בתקופה הקשה הזו, או בכלל?
אולי התשובה שלך תהיה
העוגן של מישהי אחרת
שקוראת אותנו עכשיו. ❤
שלך נטע
