אני אם חד-הורית לילד מתבגר ומתמודדת עם הבלבול, גם של הבן שלי וגם שלי כאמא, שמפגיש אותנו הגיל הזה. לא פשוט להיות הורה לילד בגיל ההתבגרות, צריך להיות עם המון סבלנות, אורך רוח, הבנה של המצב, הכלה, אמפתיה, גמישות, ועם זאת להיות בעל סמכות ולא לפחד לפעמים להגיד לא, ולשים גבול. ההורות בגיל ההתבגרות מפגישה אותנו עם הורות אחרת מזו שהיתה לנו עד כה, כהורים לילדים צעירים. התפקיד שלנו משתנה יחד עם גיל הילדים. אנחנו מוצאים את עצמנו ״מאבדים אחיזה״ בילדים, מאבדים שליטה, מאבדים אף את הסמכות. הילד פתאום מגלה שאנחנו רק בני אדם ואנחנו לא מושלמים, הוא מגלה עצמאות ולא רוצה שנתערב בענייניו, הוא מסתיר מאיתנו דברים, הוא מתנגד, הוא מורד, הוא מתרחק ואנו ההורים, מרגישים שאנחנו כבר לא משמעותיים עבורו. אבל זה לא ככה. הוא מתרחק ומורד כי הוא זקוק לנפרדות. הוא צריך למצוא את ה״אני״ שלו, לבנות את האישיות שלו, ולשם כך הוא צריך לבדוק את הדברים, להתנסות, לבעוט ולמרוד. והתפקיד שלנו הוא, להיות שם במרחק מה, להתבונן, ללוות בעיניים טובות, לאפשר, לקבל אותו כשהוא חוזר הביתה, ולהכיל את הבלבול שלו, את הכעס, את העצב ואת כל הכאוס הזה של גיל ההתבגרות.