מחמאה עידוד והתיסכול שביניהן

בגיל 12 התחלתי ללמוד פסנתר. למדתי בשנה הראשונה בקונסרבטוריון ובהמשך למדתי אצל מורים פרטיים.  בסביבות גיל 17 הייתה לי מורה רוסיה לפסנתר, שהגיעה אליי הביתה. אני זוכרת שהמורה הייתה נותנת לי יצירה להתאמן עליה ובשיעור לאחר מכן הייתי מנגנת אותה בשלמותה.

תגובתה תמיד הייתה: "משהו משהו" (במבטא רוסי כבד). ואני – לצד השמחה שבפירגון, ציפיתי שתלמד אותי, תתקן, תכוון.

למדתי 7 שנים ולא יכול להיות שהכול מושלם! אנשים לומדים שנים ואותי אין מה ללמד?

מה ההבדל בין מחמאה לעידוד?

מחמאה אנחנו נותנים, כאשר אנחנו רוצים להביע הערכה, לבטא רגש של אמפטיה ולומר: אני רואה אותך ומשבחת את עשייתך.

כשאנחנו רוצים שמבצע הפעולה ימשיך לעשות את אותה פעולה, נשלח לו מילות עידוד, אשר יגרמו לו להמשיך באותה הדרך.

דוגמא: הפעוט עשה את צרכיו באסלה. נאמר לו: "כל הכבוד שעשית פיפי /קקי באסלה (או בסיר). – זו מחמאה והיא מאוד נחוצה לצורך חיזוק הפעוט.

אולם, לצד המחמאה, חשוב שנאמר כמה מילים, על מנת לעודד אותו להמשיך במעשיו ואף לנסות קצת יותר. כלומר – לצד האמירה שלנו : "כל הכבוד!", נמשיך ונאמר: "אני בטוח/ה שגם בפעם הבאה תצליח לעשות פיפי/קקי באסלה".

בואו ניקח דוגמא אחרת: כשאנחנו רוצים למנוע מילדינו את חווית אי ההצלחה, פעמים רבות אנחנו עושים עבורם דברים, שהם יכולים לעשות בעצמם  – מלבישים אותם, מאכילים אותם, מכניסים להם את המוצץ לפה במהלך הלילה וכדומה.

אנחנו כל כך רוצים להגן על ילדינו ולמנוע מהם אפילו טיפה של תסכול, על מנת שיהיו מאושרים.

אך האם באמת אנחנו מגדלים ילדים מאושרים בכך שאנחנו מונעים מהם להתנסות לבד?

האם באמת ניתן למנוע תסכול מילדינו?

על מנת לגדול ולצמוח ולהצליח לבצע פעולות לבד, חייבים להתנסות. לא כל התנסות מולידה תוצאות טובות כבר בניסיון הראשון, ובעצם מחייבות התנסות חוזרת עד להצלחה.

ובעצם, חזרה על אותה פעולה, מניבה את המיומנות ומשכללת את התנועה לכדי עשייה מוצלחת ואיכותית יותר.

דמיינו תינוק, שרק לומד ללכת. התינוק מנסה ותחילה נופל. אם יוותר בשלב הזה, הוא לעולם לא יוכל לרכוש את התנועה וייאלץ להישאר במקום אחד או להמשיך לזחול במשך כל חייו.

כל למידה מתחילה מצעד קטן ומניסיונות חוזרים על אותה פעולה.

התנסות זו יוצרת תסכול, אשר מדרבן את התינוק להמשיך ולנסות, מבלי לוותר על הרצון לרכוש את אותה מיומנות ולפרוץ קדימה.

איזה הורים אתם – מעניקי קביים או מצמיחי כנפיים?

כולנו רוצים לגדל ילדים מאושרים ועצמאיים, אשר ידעו להסתדר בכוחות עצמם, גם כשאנחנו לא בסביבה.

הידיעה, שהילד שלנו יכול לסמוך על עצמו במצבי חיים שונים, גם כאלה שפגש בפעם הראשונה בחייו, משמחת אותנו ומעניקה לנו שקט נפשי.

תפקידנו כהורים הוא לצייד את ילדינו בכישורי חיים, אשר ילוו אותם לאורך כל הדרך ויעניקו להם חומת מגן ובטחון, בידיעה שביכולתם להתמודד עם כל דבר שיפגשו בדרכם.

לצורך כך, חשוב שנזכור שלצד הרצון לגונן באופן תמידי, נדע תמיד להעניק לילדינו את הביטחון, שהם יכולים להסתדר בכל מצב, גם אם לא נהיה שם פיזית.

וכמו שאמר הרב שלמה קרליבך: כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו"

נטע בכר

יועצת שינה לתינוקות

מלווה התפתחותית והדרכת הורים לגיל הרך

הכנסו לעמוד של נטע  בכר