הפרפרים בבטן שלי משתוללים!

הפרפרים בבטן שלי משתוללים!

תכתבי מהלב, תכתבי מהלב אבל שיווקי, תהיי את, תעלי לפחות 2 פוסטים בשבוע, תשאלי מה ה- ROI, תני מדריכים חינמיים, אל תתני בחינם, לא יעריכו אותך אם תתני, תסריטי סרטונים, את לא חייבת סרטונים, תבדלי את עצמך, תדברי על עצמך, אל תדברי על עצמך, תעלי הודעות מלקוחות, שימי לב לזמני פירסום, תהיי בכמה פלטפורמות חברתיות, תתרכזי רק באחת, תבני אתר משלך, אינסטגרם זה מספיק, תצלמי טיפים- זה מה שהולך, אל תצלמי טיפים- כולם עושים את זה, קחי קורס בשיווק, את יכולה ללמוד לבד מיוטיוב, איפפפפפפפפפפ כמה עצות.

את כולן שמעתי, את חלקן ניסיתי.

הקורונה טרפה את הקלפים וחישבתי מסלול מחדש.

אז שאלתי את עצמי:  מה אני רוצה להשיג? מה המטרה האמיתית שלי? זאת שכשאביט אחורה בעוד 20 שנה אוכל לומר- השגתי אותה?  מי אני אהיה בעוד 20 שנה כשהמטרה תושג?  שאלה לא פשוטה האמת. פילוסופית, כי מי חושב על עוד 20 שנה?

אבל היה לי זמן, כולנו היינו בבית… (:

התחלתי פינג פונג שאלות ותשובות עם עצמי בעיקר..

אימנתי וטיפלתי בנשים, ולראות אותן בתהליך עם עצמן ממלא אותי, ואחרי כל טיפול האדרנלין נשאר גבוה עוד שעות, להביט עליהן עוברות מנקודה א' לנקודה ב' וכן הלאה בספירלה, גורם לי להשתאות והתרגשות. אני סקרנית לראות מה קורה כשמקלפים שכבות של פחדים ומעצורים. הלב שלי גדל איתן.

באותה נקודת זמן רציתי לפתוח מרכז מטפלות פיזי, רק מה קורה עכשיו, כשהאפשרות הזאת נסגרה בפני?

אז חידדתי את השאלה: מה המטרה שלי בעולם?  מה באתי לעשות פה?  מה השליחות שלי?  מה ממלא אותי כל כך שאני רוצה לעשות אותו עוד ועוד?  איך אני רוצה שיזכרו אותי?  איזה חותם אני רוצה להשאיר?  רק אני. בלי קשר למקצוע.

שליחות היא משהו שבוער בך, והיא לא נכבית בגלל אירועים חיצוניים, ורציתי להמשיך ולחוות את התחושה של המלאות, להיות חלק מהגדילה של המתאמנות.

אז חשבתי "בתוך הקופסה", איך עושים את זה בתנאים הקיימים?  

יחד עם היועצת העסקית, שתפקידה המקורי היה ללוות אותי בדרך להקמת המרכז הפיזי, החלטתי להקים מרחב התפתחות וירטואלי עבור מטפלות. כזה שמצד אחד יקל עליהן את הדילמות, לפחות את חלקן, ויפנה להן זמן לעסוק במהות- השליחות שלהן. כאשר תפקידי בכוח הוא לתת להן יד ולעזור להן להגיע אליה.

ואז קרה לי שוב. מרוב עצות וגישות שיש, אם אלה יועצים, אנשי שיווק, "מוסכמות"- את חייבת לעשות X כדי להשיג Y, התבלבלתי. ולמרות שידעתי מה אני רוצה להשאיר לעולם, פתאום זה נדחק הצידה- תבטיחי ש… תגידי ש.. תבני מסלולים כדי ש.. תדברי תועלת, תדברי ערך, תגידי מספרים, אל תגידי, תתמחרי ככה כדי… נו, כל מה שכתוב בפסקה הראשונה. הרגלים של שנים קשה לשנות ברגע, ונפלתי פה שוב, וכעסתי שלא מצליח לי.

עד שלא.

יום אחד שוחחתי עם חברה, קולגה, שיחה של הבנת הדרך.

ונפל לי האסימון.

הקשבתי לכולם ולא הקשבתי לעצמי. פחדתי שמה שאמרו לי נכון- אם תדברי שליחות, אם תדברי על מהות  לא יבואו אלייך. ככה זה לא עובד היום, לאנשים אין סבלנות, הם רוצים עכשיו ומייד (מה כן? תדברי תועלת, תדברי ערך- אבל רק כזה שקשור לשורת הרווח הסופית, תדברי על הכאבים או עדיף שתדרכי עליהם, תוסיפי שירותים, תבטיחי קליניקה מלאה) ובלב שלי כל הזמן תחושה של זה לא זה. אני מפספסת פה את עצמי כשאני עושה כמו כולם, ולמעשה מסתירה את מי אני באמת.

החלטתי לשתות מיץ אומץ

לשתות מיץ אומץ ולומר בלי התנצלות- תפקידי הוא להגביר את האור. ומטפלת שמגיעה אלי תגביר את שלה ואז את של מטופליה וכך הלאה.

זה הפוסט הכי מלחיץ שכתבתי אי פעם, אני יכולה לחוש את הפרפרים בבטן בזמן הכתיבה.

ולמרות זאת כותבת (שוב):

השליחות שלי היא לתת למטפלות מקום בטוח, ופשוט, בו הן יכולות להביע את עצמן- מקצועית ואישית, להגדיל את האור ולהעצים את השליחות שלהן בעולם. להשפיע.

כי כולנו באנו לעולם מסיבה כלשהי, כדי להשפיע, לתת משמעות ולהטביע חותם, גם עבור הדורות הבאים.

ועכשיו תסלחו לי, אני הולכת לנשום קצת..

מאיה